In the year 66 a.d the jewish people in Judea start the rebelion against the roman empire, it was a mistake of misunderstanding and misjudgments, especially of the jews.

מיכאל דדון | המרד הגדול ברומאים 66-70 לספירה הנוצרית

הקדמה

השלטון הרומי בארץ ישראל התחיל בפועל בשנת 63 לפס"נ, כאשר קדמו לכך כמה תהליכים שבהם השפעתה של רומא גברה והתחזקה במהלך השנים, בני הברית של האתמול, כמו החשמונאים, פנו להכרה ותמיכה לאוייבה של הרומא, הממלכה המזרחית הפרתית.

 

המצביא הרומי פומפיוס, בראש צבא גדול של כמה לגיונות כבש בסערה את איזור ארץ ישראל וסוריה. מייד לאחר מכן שינה את גבולות הממלכות ואיזורי השליטה של השליטים המקומיים. חילק את הארץ לאיזורי משנה הנקראים פרובינקיות. בראש הפרובינקיה עמד מושל רומי, בדרך כלל איש צבא. הפרובינקיות חולקו לאיזורי משנה בהם הייתה אוטונומיה חלקית, לעיתים עמד בראש הנציבות מושל רומי, ולעיתים, שליט מקומי, כאשר נמצא נציג מקומי הנאמן מספיק לרומא.

הגורמים למרד היהודי ברומא

דף עבודה ( מקושר לשאלון) בנושא שלטון עקיף שלטון ישיר

 

בארץ ישראל, כחלק מהממלכה הרומית, עמדו שליטים ממשפחת החשמונאים ולאחר מכן הורדוס הומלך למלך מקומי ביהודה. בניו של הורדוס שלטו על חלקים מארץ ישראל, ובהמשך הרומים החליטו למנות נציבים רומיים לשלוט בארץ.

כפי שניתן לראות הרומים, העדיפו בתחילה לשלוט בארץ ישראל באופן עקיף, על ידי שליט מקומי שיגן על השליטה והאינטרסים הרומיים, אבל בהמשך, כשלא נמצאה דמות חזקה מספיק, מצד אחד והאינטרסים של רומא השתנו, הוחלט למנות נציב רומי, איש צבא בתפקיד האחראי לניהול האיזור.

ממלכת יהודה, שחשיבותה לרומא גברה הפכה להיות פרובינקיה בפני עצמה, ונקראה "יודאה".

לאחר שיורשיו של הורדוס לא הצילחו לנהל את הממלכה בהתאם לדרישות רומא, ניטלה העצמאות שהייתה, ובשנים 6 עד 41 לסה"נ, שלטו בארץ נציבים רומיים, שביטאו את צורת השלטון הישיר.

יחסי יהודי נוכריים

הנציב הידוע ביותר בתקופה זו היה פונטיוס פילטוס, הוא ידוע בתרבות הנוצרית כמי שהביא לצליבתו של ישו. בתקופה זו, של השליטה הרומית הישירה, באו לידי ביטוי העימותים והחיכוכים שהוסתרו תקופה ארוכה. שתי התרבויות היהודית והרומית התקדמו בצעדי ענק לקראת מימוש הסכסוך ועימות אלים וקשה.

השלטון הרומי טיפח ותמך באוכלוסיה הנוכרית בארץ ישראל, בנוסף הנציבים ראו את ההתנגדות היהודית לשתף פעולה בתחום התרבותי והדתי. מעבר לכך המצב הכלכלי בארץ הדרדר, הפערים בין היהודים לבין עצמם העמיקו, העוני היה נחלת רבים מהיהודים ובעקבות זו החלה הקצנה על רקע כלכלי, דתי ופוליטי נגד רומא שייצגה את הרוע והגורם למצב הקשה בארץ ישראל.

יחס הנציבים הרומיים

השלטון הרומי בארץ על ידי הנציבים ובתמיכת הקיסר הרומי ברומא גילו סובלנות פוחתת לחוסר הנאמנות של היהודים ביהודה. בשנת 66 לסה"נ החליט הקיסר נירון להעדיף את האוכלוסיה הנוכרית בקסריה ולהעביר את הדומיננטיות בעיר לידהם ולא ליהודים. קסריה הייתה בירת הפרובינקיה יהודה.

 

האירוע הזה, העברת הדומיננטיות לאוכלוסיה הנוכרית בקסריה סימן את תחילתו של מאבק אלים ומרד יהודי. המהומות שפרצו התפשטו לאיזורים נוספים ביהודה, המאבק בין היהודים לבין הנוכריים חייב התערבות מצבאית רומית.  המשמר הרומי (חיל המצב שישב בירושלים) לא מצליח להדוף את היהודים. האלימות גלשה ואיימה להתפשט מעבר לפרובינקייה יהודה, לכן הוחלט לשלוח לגיון צבאי מהפרובינקיה השכנה והחזקה סוריה. מפקד הלגיון היה מצביא מנוסה, גאלוס.

ניצחונות יהודים נגד הרומיים

הלגיון הרומי ( ה 12) נבלם מצפון לירושלים והוכה קשות מאוד, חוסל לגמרי. הניצחון היהודי על לגיון של חיילים מאומנים גרם לחשוב שהגיע הזמן להשתחרר מרומא ולהקים ממלכה יהודית עצמאית מחדש. הכוחות הקיצוניים בחברה היהודית הלהיטו את הרוחות ועודדו את המשך המאבק והמרד.

ברומא, הבינו שהמצב הזה הוא בלתי נסבל, תוצאות האירועים ביהודה ישפיעו על רומא בכל איזורי השליטה ויעודדו עמים נוספים למרוד.

 

ויכוח בקרב היהודים האם למרוד ברומא

העימות בין התרבות היהודית לבין התרבות ההלניסטית - רומית היה עניין של זמן.

מתי העימות יפרוץ בפועל ?

התרבות המונותאיסטית היהודית לא קיבלה את האפשרות לחיות יחד עם אלילים אחרים, כפי שהתרבות ההלניסטית הפולטאיסטית. התרבות הרומית הייתה פתוחה וסובלנית לדתות אחרות, והיא אף אימצה דתות ואלים רבים לחיקה. העוינות הזה, הוא תוצאה של תהליך ארוך טווח, שהחל כבר עם כניסת ההלניזם לארץ ישראל, בזמנו של אלכסנדר מוקדון. מרבית התקופה, עד למחצית ראשונה של המאה הראשונה לסה"נ, נמצאו פתרונות זמניים לדחיית העימות עוד ועוד. אבל העימות הזה היה בלתי נמנע. העימות עמד לפרוץ אחרי תקופת שלטונו של הורדוס בעיקר בתקופת הנציבים השנייה.
הנציבים האלו, היו פחות סובלניים כלפי היהודים, הם ראו בהם מתנגדים, מי שאינם מכבדים את השלטון הרומי ואת הקיסר עצמו. הנציבים לא הבינו ולא ניסו להבין את היהודים. הם העדיפו להשקיע, לטפח ולתמוך באוכלוסייה הנוכרית, שאותה הכירו על תרבותה. הם, הנציבים, היו שייכים לתרבות ההלניסטית הרומית. בתקופה הזו, הם צמצמו את חופש הפעולה של היהודים, חלקם עשו זאת בחוסר אמפתיה וחלקם ממש באכזריות. חלקם השתמשו בתקופת הנציבות שלהם כדי לטפח את הארץ והשקיעו בפיתוחה, בעקבות זאת דרשו תשלומי מיסים, חלקם לקחו ממש בכוח מיסים וכסף מתוך המקדש בירושלים, כדוגמת הנציב פלורוס (הוא לקח עשרות ק"ג של כסף וזהב מאוצר המקדש, כדי לממן פעילות וכדי לגבות את חובות העם ביהודה). נציבים אחרים דאגו להעניש את כל מי שלא ציית לחוק הרומי, לעיתים הענישו בחריפות, תוך כדי התייחסות מזלזת ביהודים. נציב ידוע לשמצה היה פונטיוס פילטוס, בעיקר בתרבות הנוצרית, בזמנו הוצא להורג ישו, על ידי צליבתו בפומבי.


לקראת המרד היהודי ברומים התנהל ויכוח ער בחברה היהודית, האם ומתי צריך למרוד ברומא ?
חלק, בעיקר האוכלוסיה העשירה והמבוססת לא הסכימו למרוד, להם היה המון להפסיד. בנוסף להכרה שמרד נגד האימפריה הרומית האדירה הוא מעשה הזוי חסר סיכוי. העשירים לא הצטרפו למרד, הם גם לא מנעו אותו, הם בעיקר המתינו לראות מה יקרה, הם חששו גם מהקיצונים היהודים.

רוב העם, שייך לאלו שחיפשו להמשיך את הפתרונות הזמניים ולדחות את העימות ככל האפשר, הם חיפשו פשרה.
הם, ידעו שהמרד יוביל לאסון כבד. הם ניסו בכל כוחם לשכנע, לאיים, לעזור ולעצור את ההקצנה בחברה. לעיתים הם שיתפו פעולה עם הנציב, ביקשו, התחננו ואף איימו לעשות מעשה כדי לעצור את הקיצונים. מנהיגי הרוב היו משפחות הכהונה, רבן גמליאל, רבן בן זכאי.

מי שפעלו לקיים את המרד היו העניים, והקיצוניים שלא היה להם המון להפסיד. הם ראו את המרד כהזדמנות לשפר את מעמדם, לסלק את השלטון הרומי. הם האמינו שזה הוא רצונו של האל - לסלק את הרומים. הם פעלו בתקיפות ובאכזריות נגד יהודים שהתנגדו למרד.מנהיגיהם הקיפו את עצמם בגברתניים מאיימים, הם פגעו ורצחו את מתנגדיהם. אחת הפעולות הראשונות של הקבוצות האלו הייתה שריפת הארכיון בירושלים, בו היו רשומים ומתועדים חובותיהם שלהם ושל עניי העם. הם גייסו ושכנעו רבים להצטרף למרד גם בהיבט האישי וגם בהיבט הדתי.גם לאחר החורבן עצמו, ברחו חברי הקבוצה הזו, הסיקאריים למצדה, שם התבצרו במשך שלוש נשים עד להתאבדותם, רגע לפני שהרומים פרצו להר.גם לאחר החורבן עצמו, ברחו חברי הקבוצה הזו, הסיקאריים למצדה, שם התבצרו במשך שלוש נשים עד להתאבדותם, רגע לפני שהרומים פרצו להר.המנהיג העיקרי של המתנגדים היה אלעזר בן יאיר.

המתנגדים למרד טענו, שאסור לצאת נגד הרומא, המעצמה הגדולה והחשובה ביותר בעולם. רומא שולטת על מרחבים גדולים ודיכאה בהצלחה מרידות שונות ברחבי העולם. המצב הנחות של היהודים מבחינה צבאית ומבחינה כלכלית כל כך גרוע שהמרד יסתיים בחיסולה של האוטונומיה היהודית, רצח של רבים , שבי והגלייה מחוץ ליהודה. המרד יוביל להרס וחורבן יהודה ובעיקר של ירושלים ובראשה בית המקדש עצמו. הסכנה לחורבן המקדש תוביל להיעלמות העם היהודי. מבחינה דתית, לשלטון הרומי יש הצדקה אלוהית, והמרד הוא למעשה חוסר קבלת הרצון האלוהי. לכן יש חשיבות להמשיך את הקיום היהודי במציאת פתרון זמני או פשרה עד שיעבור זעם, עד שיגיע נציב יותר אוהד ליהודים.

לעומת זאת, תומכי המרד טענו, הסיכוי לנצח את רומא הוא אמיתי, מכיוון שהאל לצידנו. התומכים פרשו אירועים שונים ככוונתו של האל, למשל ההפסד של רומא לפרתים במזרח, בהמשך עם הניצחונות של היהודים על כוחות הצבא הרומים ביהוד: חיל המשמר בירושלים, הלגיון של גאלוס שהושמד בקרב עם היהודים מצפון לירושלים. אלו סימנים שזהו רצונו של האל. בהמשך טענו, שהחירות הדתית של העם היהודי חשובה יותר מהחיים תחת שלטון רומי הפועל, דרך הנציבים לשעבד את היהודים על ידי מיסים גבוהים, העדפת הנוכרים ביהודה ופגיעה כלכלית וחברתית ביהודים.

 

תוצאות המרד וחורבן בית המקדש

מאבק ממושך של היהודים בארץ ישראל גבה מחיר כבד מאוד. פרק הזמן הארוך של כ 8 שנים כאשר כל המשאבים של הארץ ותושביה הופנו למרד ברומים, כאשר גם לפני המרד עצמו הייתה תקופה ארוכה של מאבקים וקשיים חברתיים וכלכליים. המאבק הישיר ברומא התקיים אחרי תקופה ארוכה של מאבקים ושחיקה כלכלית, חברתית ופוליטית כנגד האוכלוסייה הנוכרית שנתמכה גם על ידי השליטים הרומיים ביהודה וגם על ידי השליטים הרומים ברומא.

את תוצאות המרד ניתן לראות ב:

פגיעה כלכלית

החורבן הקיף את יהודה בכל מקום בו הרומאים עברו. הרומאים הרסו והחריבו ישובים שלמים, שדות חקלאות, לקחו בשבי כל מי שיכול וכל מה שניתן לנצל לתועלתם, אפילו את הצמחיה. כך הם עשו כדי להקים סוללות, כדי לבנות כלי מלחמה המיועדים למצור או לפריצה לערים השונות, יערות שלמים מצפון יהודה, באיזור השומרון, והגליל, בוראו למען המאמץ המלחמתי ביהודים. האוכלוסיה לא יכלה להמשיך לעבד את השדות, לא יכלה לקיים מסחר או תעשייה מעבר לצרכי הלחימה הן כסיוע למרד היהודי והן מכורח עוצמת הרומאים.
מי לא מרד ?

כבר בראשית המרד היו ערים שנמנעו מלמרוד ונכנעו ללגיונות הרומים.
טבריה, שחיו בה גם אוכלוסיה יהודית וגם אוכלוסיה נוכרית, הן חיו בשלום יחסית.

ציפורי שהייתה עיר יהודית אבל בידודה ואופים הנוח של תושביה מנע את השתתפותם במרד נגד הרומים. ערים אלו לא נפגעו כלל.

פגיעה באוכלוסיה

כתוצאה מהמאבק ברומאים, יהודים רבים מאוד נהרגו בקרבות, נלקחו בשבי, נמכרו לעבדות, נשלחו לעבודות קשות נשפטו למוות נזרקו לאמפיתאטראות ברומא להלחם בגלדיאטורים ובחיות טרף. העדויות לסבלם של תושבי יהודה היהודיים נימצאים במקומות שונים החל בספר של יוסף בן מתיתיהו המתאר את המרד ברומאים, דרך פיסול בקשת טיטוס המתאר את מסע השבי של היהודים ושל כלי המקדש בירושלים, גם סופרים רומיים מאוחרים יותר כמו דיו קסיוס, שחיי במהלך המאה ה- 3 לסה"נ והתייחס לאירועים היסטוריים שהתרחשו לפני זמנו. רכוש היהודים הופקע והוחרם על ידי הרומיים פגיעה זו באוכלוסיה היהודית דילדלה את מספר היהודים, מנהיגי היהודים והשכבות האמידות של היהודי הוגלו ועזבו את יהודה, ולכן הנותרים היו עניי ודלת העם, שלא יכלו להתמודד עם המשבר, עם ההרס וודאי בשיקום.העם הנותר היה ללא זכויות מיוחדות, הם יכלו לנהל את חייהם רק בהיבט הדתי.

 

פגיעה בשלטון העצמי

יהודה איבדה את העצמאות המסויימת שהייתה לפני המרד. השליטה ביהודה הייתה על ידי נציב רומי בכיר יותר, שלרשותו עמד לגיון צבאי - כח צבאי משמעותי, הלגיון ה - 10, שחנה בקביעות בירושלים, ממערב לעיר. רומא העבירה, כבר לפני המרד עצמו את ניהול הפרובינקיה לקסריה. ההנהגה היהודית, מיותר לציין איבדה את כל מעמדה וזכויותיה, רבים מההנהגה נהרגו, נשלחו לרומא בשבי או ברחו.



פגיעה בפולחן היהודי

בית המקדש בירושלים היה המרכז הפולחן החשוב והעיקרי לקיומו של העם היהודי.

בית המקדש השני נבנה על חורבותיו של בית המקדש הראשון,במשך תקופה ארוכה של כמה מאות שנים שימש לב ליבו של העם היהודי ביהודה ובתפוצות. חורבן בית המקדש על ידי הרומאים, קטע את רצף עבודת המקדש, יצר משבר דתי עמוק מאוד. עיקר עבודת הפולחן היה עליה לרגל שלו פעמים בשנה, הקרבת קורבנות, התייעצות עם מנהיגי וכוהני העם היהודי. בעקבות החורבן פסקו פעולות אלו, ורבות נוספות. התוצאה הייתה סיכון להיעלמותו של העם היהודי. מרכז הפולחן חרב ובמקומו הוקם מרכז יהודי ביבנה, ששינה את אופן פעולת הפולחן. הקרבת הקורבנות פסקה ועיקר הפולחן התמקד בתפילה ולימוד.

פגיעה במעמד יהודי התפוצות

 

לא רק היהודים בארץ ישראל נפגעו, גם היהודים בתפוצות, מעמדם שהיה איתן ונחשב לפני המרידות נחלש, מכיוון שהם נתפסו כמי שמתנגדים לשלטון הרומי. התפיסה הזו גרמה לתחושה של נידוי, במיוחד לאור העובדה, שהשלטון הרומי דאג להעניש גם אותם במעשיה היהודים ביהודה. יהודי התפוצות נדרשו לשלם מס. מס שהתבסס על התשלומים של היהודים לפולחן, לבית המקדש. מבחינת רומא התשלום שהועבר לבית המקדש בירושלים, צריך לעבור לקופת השלטון הרומי. זהו ביטוי נוסף להטלת מיסים על היהודים גם ביהודה וגם בתפוצות.

התחזקות מעמד האוכלוסיה הנוכרית

המרד היהודי והחורבן בעקבותיו היו סופו של  תהליך, בו האוכלוסיה הנוכרית ביהודה התבססה והתחזקה. תהליך זה החל בסוף התקופה החשמונאית, כאשר החשמונאים הפרידו בין היהודים לנוכרים בערים נפרדות, המשך בימי הורדוס, שטיפח את האוכלוסיה הנוכרית כחלק מתפיסתו לחיזוק מעמדו בקרב השלטון הרומי, והגיע לשיא בתקופת הנציבים שהעדיפו בבירו את האוכלוסיה הנוכרית על פני היהודים. אחרי החורבן, הפכו הנוכרים לאוכלוסיה הדומיננטית ביהודה. בירת הפרובינקיה הייתה בקיסריה, עיר שרו האוכלוסייה הייתה נוכרית.